שרה עברה לגור בקיבוץ והתקבלה כחברת קיבוץ. כחלק מתהליך הפרטת הקיבוץ הוחלט על שיוך נכסים לחברי הקיבוץ, ובתוך כך ניתנה לשרה זכות לשיוך מגרש ודירת מגורים שיירשמו על-שמה. אברהם ושרה ניהלו מערכת יחסים זוגית במשך כ-15 שנים, ובמהלכה נולדו להם שני ילדים, והם לא התחתנו.
בתחילה גרו יחד במושב במשך כשנתיים, ולאחר מכן עברו לגור יחד בדירת המגורים הנ"ל שבקיבוץ, שכאמור, שוייכה לשרה ונרשמה על שמה.
לאחר מכן נפרדו שרה ואברהם, שרה עזבה את הדירה, ובהמשך היא הגישה לבית המשפט לענייני משפחה מספר תביעות כנגד אברהם, כולל תביעה לפינויו מהדירה. אברהם הגיש תביעה בה טען שהם היו ידועים בציבור וראו בדירה נכס משותף ושניהם תרמו להשבחתו. שרה טענה מנגד כי הדירה שייכת לה, וכי הם לא התכוונו ליצור רכוש משותף כלשהו ו/או בדירה הנ"ל.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת אברהם, וקבע כי הוא הבעלים של מחצית מהזכויות בדירה. שרה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי ושם נפסק כי יש להכיר בשיתוף חלקי בלבד בדירה, כך שרבע מהזכויות בה שייכות לאברהם ושלושה רבעים, לשרה.
בערעור שהוגש על פסק הדין המחוזי הנ"ל, פסק בית המשפט העליון כי הצדדים קיימו אורח חיים זוגי תקין ופעלו במאמץ משותף מתוך קופה משותפת, ולכן חלה לגביהם "הלכת השיתוף" (הקובעת חזקה בנוגע לבני זוג אשר חיים יחד ומקיימים משק בית משותף, שלפיה הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף, אשר שייך לשניהם בחלקים שווים).
החידוש בגינו החליט בית המשפט העליון לדון בערעור למרות שמדובר היה בערכאה שלישית הדנה בעניין – נבע מקביעתו הנוספת של בית המשפט העליון אשר הוסיף וקבע כי לא ניתן לחלק, בחלקים שאינם שווים, רכוש משותף של בני זוג, מכוח "הלכת השיתוף", וכתוצאה מכך גם נפסק כי הדירה שייכת לשרה ולאברהם בחלקים שווים.
בע"מ 1983/23 פלוני נגד פלונית (פורסם בנבו, 10.8.23).